כללי האריזה החדשים של האיחוד האירופי מכבידים על יוצרים ועסקים זעירים

תקנת האריזות ופסולת האריזות של האיחוד האירופי (PPWR), החלה באופן כללי מה-12 באוגוסט 2026, הפכה למכשול כבד עבור יוצרים, מעצבים עצמאיים ומיקרו-יזמים. את הבעיה מציג אלן פנטרה, מייסד Lectronz, מרקטפלייס לחומרה בקוד פתוח ולאלקטרוניקה עשה-זאת-בעצמך.

רעיון הגיוני, יישום מפוצל

מנגנוני אחריות יצרן מורחבת (EPR) קיימים באיחוד כבר שנים: עסקים שמכניסים אריזות לשוק מסייעים במימון איסופן ומיחזורן. אלא שבמקום מערכת אירופית אחת, התקנה החדשה משמרת מערכות לאומיות. מוכר ששולח לכמה מדינות חברות נדרש להירשם ולמלא חובות בנפרד בכל מדינה שבה האריזה שלו הופכת לפסולת.

לוח ב-25 אירו וארבע מדינות

פנטרה מביא דוגמה של מהנדס יווני שמוכר לוח חיישן בקוד פתוח ב-25 אירו: חמישה בשנה הראשונה לגרמניה, שניים לצרפת, שניים לאוסטריה ואחד לבלגיה. האריזה של כל משלוח שוקלת כ-50 גרם. ובכך הוא הפך ליצרן פסולת אריזות בארבע מדינות.

עלויות העמידה בדרישות מצטברות במהירות. בצרפת הרישום עולה כ-110 אירו בשנה, בתוספת 190 עד 300 אירו עבור נציג מורשה. בלגיה גובה 50 עד 100 אירו בדמי מנהלה וכ-250 עד 450 אירו עבור נציג. בגרמניה הרישום חינם, אך ההשתתפות במנגנון מתחילה בכ-10 אירו בשנה ונציג עולה כ-190 אירו. אוסטריה גובה כ-250 אירו בדמים וכ-100 אירו לנציג. חסם הכניסה לארבע המדינות האלה מסתכם בכ-1,150 אירו בשנה בתרחיש אופטימי.

כפי שמנסח זאת המחבר: התרומה הסביבתית עבור חצי קילוגרם אריזה נמדדת בסנטים, ואילו הבירוקרטיה הנדרשת לדווח עליה נמדדת באלפי אירו.

מה זה אומר למערכת האקולוגית

Lectronz גובה עמלה של 5% על כל עסקה ומוותר עליה בחמש המכירות הראשונות. בשנה האחרונה מחצית מהמוכרים הרשומים קיבלו פחות מ-10 הזמנות — בדיוק המרחב הניסויי שהכללים מאיימים עליו. החובות חלות לא רק על עסקים הרשומים באיחוד, אלא על כל מי שמוכר לקונים באיחוד.

פתרונות מוצעים

המאמר מציע סף de minimis כלל-אירופי למוכרים בנפחים קטנים, פורטל EPR אחיד מסוג "One Stop Shop" בדומה למנגנון ה-OSS למע"מ, ומנגנון שיאפשר לרקטפלייסים לדווח ולשלם בשם כל מוכריהם כיצרן אחד. בינתיים האמנית הסלובקית ז'נט קונרצ'יקובה השיקה עצומה ב-Change.org, ולנציבות האירופית יש עמוד משוב ציבורי פתוח בנושא מרשמים לאומיים של יצרנים.