מסה על ״עובי״: מדוע תוכן AI אינו שורד את מבחן הזמן

במסה שפרסם האתר Experimental History ב-18 באוגוסט שב הסופר אדם מסטרויאני לשאלה מה הופך יצירת אמנות לראויה לחזרה, ומציע לה תשובה: מה שהוא מכנה עובי. יצירות גדולות, הוא כותב, נפרשות בתגובה לקשב — ככל שתקדישו להן יותר זמן, כך תקבלו יותר. הקושי הוא שתגמול הקורא הקשוב פירושו בדרך כלל הרחקת הקורא המזדמן.

שיעור מציור אחד

מסטרויאני מספר שבמשך שנים התייחס למוזיאונים כמו למסע ציד אחר שמות מפורסמים, עד שנתקע מול הטריפטיכון ״גן התענוגות הארציים״ של ירום בוס — יצירה בת חמש מאות שנה שנראית, לדבריו, כמו ציור מן העתיד. באחד הלוחות דמות עירומה נושאת תווים כתובים על ישבנה וחבר מפנה אליהם אצבע. ב-2014 תמללה סטודנטית בשם אמיליה המריק את הקטע, הקליטה אותו ומשכה תשומת לב עולמית. מסטרויאני מצא לאחר מכן פוסטים של איאן פיטמן, מומחה למוזיקה של ימי הביניים: המריק לא הייתה הראשונה, והתווים אינם מוזיקה כלל — אין בהם מפתח, התווים מרווחים באופן אקראי, ובחמשה אחת מספר הקווים שונה. כדי להפוך אותם לשיר לכיד צריך להמציא את מה שאין שם; מסטרויאני מכנה זאת הזיה — אותה מילה שבה מתארים התנהגות של מודל שפה. אצל בוס אין מדובר ברמז נסתר אלא באזהרה מפני מוזיקה חילונית.

ארבעה מרכיבים של עובי

המסה מונה ארבעה גורמים. הראשון — דרכים שלא נבחרו: אמנות עבה נושאת עקבות של ניסיונות שנזנחו, כמו ארבע גרסאות של אותו רעיון אצל הוקוסאי, בגילים 33, 44, 46 ו-72. השני — מרכיב שהושמט: Betty Crocker אינה מוסיפה במכוון אבקת ביצים לתערובת העוגה כדי שאנשים ירגישו שהם אופים, ואמנות עבה גם היא מותירה מקום למשהו שהצופה מביא. השלישי — סיבות: ב״המלט״ האוזניים חוזרות שוב ושוב, ועומק כזה מורגש גם בידי קוראים שאינם נותנים לו שם. הרביעי — הקרבת דם: המחיר הנראה של חיים שהושקעו בעבודה, כמו המזבחות המגולפים ב-Met Cloisters או בליעת האש של פן וטלר, שאינה תעלול ומקצרת את חיי המבצע.

ההפך מעובי

המחצית השנייה של הטקסט עוסקת בסלופ. מכונאי אופניים מתלוצצים על ״עצמים בצורת אופניים״; מסטרויאני מרחיב את הקטגוריה לעצמים בצורת סרט, ספר, אמנות ומחשבה. הפער בין יצירה לצורתה, הוא כותב, הוא הפער בין אדם לגופה. לסלופ אין סודות והוא מתאדה תחת בדיקה, ולכן איננו מופתע ממחקרים שבהם אנשים מעדיפים אמנות AI בשיפוט מהיר: בטווח הקצר הדק מנצח, והשאלה האמיתית היא מה עוד ייצפו בו בעשורים הבאים. אריכות ימים היא הסיבה שאנו קוראים ספרים ישנים — בירה מתקופת הברונזה כבר אינה מבושלת אצלנו, אבל סיפורים מתקופת הברונזה עוד מסופרים. ההצעות השבועיות של סטארטאפים לאוטומציה של הכתיבה זוכות לגזר דין חריף יותר: כלים כאלה אינם מבינים את המלאכה, משום שרעיונות אינם גמורים לפני המילים. צריך ״לעבות״ אותם, והחלק הקשה הזה הוא החלק היחיד ששווה לעשות.