המסה של מאט דוגן: למה נמאס לו להיות ברשת

ב-25 בספטמבר פרסם המפתח מאט דוגן בבלוג שלו מסה אישית שמסבירה למה נמאס לו להיות מחובר לרשת כל הזמן. הטקסט משך תשומת לב ב-Hacker News. זו דעה אישית ולא דיווח: דוגן כותב על המכשירים, ההרגלים והתסכול שלו.

ממאמין לדובר לא מרוצה

דוגן מציג את עצמו כמאמין לשעבר. לדבריו הוא למד כל דגם חדש של טלפון, עבר בין iOS ל-Android כדי לטעום כל גרסה, ופעם עמד בתור בשעה שלוש לפנות בוקר בשביל iPhone מהדור הראשון. היום הוא כבר לא יודע איזה דגם מונח בכיסו, ולא מוצא סיבה אחת לשדרוג מלבד סוללה שמתישה. המסקנה שלו חדה: הסמארטפון הפך למס. לדבריו הוא יכול לבחור מי יגבה אותו, Apple, Samsung, Google, Nothing או Fairphone, אבל לא אם לשלם.

דנמרק, שבה הטלפון הוא חובה

המסה נשענת על חיי היומיום שלו בדנמרק. הוא מונה את האפליקציות שנדרש לשאת: Aula לתקשורת עם בית הספר, Rejsekort לרכבות, MitID כדי להוכיח למדינה שהוא הוא, ו-e-Boks להודעות רשמיות מהממשלה. גם בשדה התעופה, במלון ובחדר הכושר מניחים את אותו דבר, הוא מוסיף. לקרוא לזה בחירה חופשית זה, בעיניו, מטעה, והוא מכנה זאת ציות. ההשוואה שלו היא לאפשרות הלא מקוונת שקיימת כמו רמפה לנכים שהותקנה בדיעבד כדי לספק תקנה, ובשיפוע שאיש לא יכול לטפס.

פרסומות, אחידות ולופ סגור

חלק גדול מהמסה מתאר מה הוא רואה על המסך. חנות האפליקציות, הוא כותב, מציבה פרסומות מעל פרסומות, במפות שלו יש פרסומות, אפליקציית הפודקאסטים משמיעה לו פרסומת לפודקאסט על דיטוקס דיגיטלי, וסדרה של HBO ספרת "פרסומת אחת משבע" לפני שהיא משגרת פרסומות להימורי ספורט. גם האחידות מפריעה לו: אותם משפטים חוזרים בלופ, סדרות סטרימינג כתובות לצופה הכי פחות קשוב, וסרטים תיעודיים שמורכבים מקליפים של רשתות חברתיות. הרשת, לפי קריאתו, מדברת בעיקר על עצמה.

לוח שלא דורש דבר

הפתרון שהוא מציע אינו תוכנית דיטוקס אלא חומרה: מכשיר MiSTer, לוח מבוסס FPGA שבונה מחדש את הלוגיקה של קונסולות ישנות ברמת השבב במקום לחקות אותן בתוכנה. ההתקנה פשוטה, הוא כותב: צורבים כרטיס SD, מריצים סקריפט עדכון ומעתיקים משחקים. לדבריו, אחרי שניתק את כבל הרשת המכשיר המשיך לעבוד בדיוק כמו קודם. מערכת כרטיסי NFC, TapTo או Zaparoo, מפעילה משחק בנגיעה אחת, וזה קרוב יותר לקחת מחסנית מהמדף מאשר לגלול בתפריט. דוגן מודה שהמכשיר אינו מושלם: הממשק מגושם וחיבור הבקר הראשון מסורבל. אבל הוא עומד ועושה עבודה אחת, הוא כותב, כמו ה-Macintosh LC II של ילדותו. שורת הסיום היא הנקודה: הוא לא דורש ממנו דבר ולא יודע עליו דבר.