המאמר “Please Use AI” הופך את הטיעון על פרודוקטיביות לסאטירה

מאמר שפורסם בניוזלטר The Courage to Live It בפלטפורמת Substack הפך לאחד הטקסטים הנדונים ביותר בוויכוח על השאלה עד כמה רחוק צריכה הבינה המלאכותית להיכנס לחיי היום־יום. המאמר, שכתב שון סמוקר ופורסם ב־4 במאי 2026, מציג את טיעונו כולו דרך אירוניה: הוא מורה לקורא, שוב ושוב, למסור משימות יומיומיות — ואף אינטימיות — למודל שפה.

מדריך שמתקרא כאזהרה

הטקסט בנוי כרשימת הוראות. השתמש ב-AI כשאתה מתכנן את התפריט השבועי, נכתב בו, ובשום פנים אל תתקשר לחברה שאוהבת לבשל: השיחה תימשך יותר ממה שקיווית, ואתה עלול לשמוע על אבחון הסרטן של אביה, על הבדידות שלה או על הגינה שנטעה ואיבדה לכפור מוקדם. השתמש ב-AI כשאתה מתכנן את טיול הקמפינג הבא — האחרון שתעשה עם הילד הזה — במקום לכתוב לחבר שדג בכל נהר בפנסילבניה.

חתונות, ספרים ושיר הלוויה

בהמשך המאמר מרחיב את המטרות. השתמש ב-AI, כך נכתב, כשהבן או הבת הבאים שלך מתחתנים, כדי לכתוב את הברכה המושלמת, השיר או הנאום, כי איש אינו רוצה לשמוע את המילים המגומגמות של הורה שהחליף מאות חיתולים והאכיל את הילד הזה בלילה. אותה הוראה חלה על הספר, המסה, היצירה או הצילום הבאים: התפעל כמה טוב וכמה קל יצאה התוצאה, ושאל למה שמישהו יבזבז שנים על בינוניות כשמקצועיות נמצאת במרחק פרומפט טוב. הסאטירה מסתיימת בלוויה — שיר שנבנה מהספד, מפוסטים בפייסבוק ומציטוטים אקראיים של האלגוריתם שהוזנו לצ׳אטבוט.

הטיעון הנגדי בסיבוב האחרון

ואז המאמר מוותר על האירוניה. סמוקר כותב משנתו החמישים, בתו הצעירה ישנה על חזהו, וחושב על הילדים הגדולים שעוזבים את הבית, על גוף שמאכזב אותו בדרכים שלא יתוקנו ועל סיפורים שלא הצליח להעלות על הדף כפי שנשמעו בראשו. תשובתו היא שהיופי של החיים נמצא דווקא בחוסר השלמות הזה, במגושמות ובכאב של כל דבר ששווה לעשות ובקול של אדם אחר. הפוסט צבר יותר מ־15,000 לייקים ולמעלה מ־400 תגובות ב-Substack, שם חלקו קוראים סיפורים משלהם.