מחקר: הליכה מעלה יצירתיות יותר מישיבה

מחקר שפרסמה האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) מצא שהליכה משפרת באופן מדיד את החשיבה היצירתית בהשוואה לישיבה במקום. את המחקר הובילה מרילי אופצו (Marily Oppezzo), אז בבית הספר לתארים מתקדמים לחינוך באוניברסיטת סטנפורד, יחד עם דניאל ל. שוורץ (Daniel L. Schwartz). במחקר השתתפו 176 בני אדם, רובם סטודנטים.

מה מדדו הניסויים

המשתתפים התבקשו להמציא שימושים חלופיים לחפצים יומיומיים וליצור אנלוגיות מקוריות לרעיונות מורכבים. במשימות פתוחות כאלה, מי שהלך — בין על מסלול ריצה בחדר ובין בחוץ במסלול קבוע מראש — נתן תשובות יצירתיות יותר באופן עקבי מאלה שישבו, ומאלה שנדחפו בחוץ בכיסא גלגלים.

התשובות דורגו לפי מקוריות: תשובה נחשבה חדשה רק אם הייתה ייחודית מבין כל התשובות של הקבוצה. החוקרים גם ספרו את מספר התשובות הכולל ובדקו אם הרעיון ישים במסגרת מגבלות המשימה. "לשפוך נוזל מצית למרק זה חדש, אבל לא ממש הולם", העירה אופצו.

המספרים

ההשפעה הופיעה בכל ניסוי. באחד הניסויים, 100 אחוזים מהסטודנטים שנבחנו בזמן הליכה העלו יותר רעיונות יצירתיים; בניסויים האחרים עמדו השיעורים על 95, 88 ו-81 אחוזים. בניסוי אחר, סטודנטים שהלכו הכפילו את מספר התשובות החדשות לעומת אותם אנשים בישיבה.

התועלת לא חלה על כל סוגי החשיבה. כשהמשימה כללה תשובה נכונה אחת — למשל במבחן אסוציאציות מילוליות שבו שלוש המילים "בקתה, שווייצרי, עוגה" מצביעות על "גבינה" — המהלכים נסוגו מעט לעומת היושבים.

הליכה, לא אוויר פתוח

ניסוי אחד הפריד בין התנועה לסביבה: סטודנטים שהלכו על מסלול בחדר השיגו תוצאות טובות יותר מאלה שישבו בחדר, וסטודנטים שהלכו בחוץ — טובות יותר מאלה שנדחפו בחוץ בכיסא גלגלים. המחברים הסיקו שפעולת ההליכה עצמה, ולא האוויר הפתוח, היא שמניעה את האפקט.

ניסוי נפרד בדק אם השיפור נשמר לאחר מכן. משתתפים שהלכו תחילה ואחר כך ישבו העלו פחות רעיונות חדשים מאשר בזמן ההליכה, אך עדיין יותר מאלה שישבו בשני הסבבים. לדברי המחברים, הליכה קצרה לפני פגישה שדורשת חדשנות עשויה להיות כמעט מועילה כמו הליכה במהלכה. כדי להסביר את המנגנון נדרש מחקר נוסף; הצוות משער מסלול שמתחיל בפעולה הפיזית של ההליכה, עובר דרך שינויים פיזיולוגיים ומגיע לשליטה הקוגניטיבית בדמיון. המחקר פורסם בכתב העת Journal of Experimental Psychology: Learning, Memory and Cognition, במימון קרן קנוט ואליס ולנברג, קרן גורדון ובטי מור ומלגת תמיכה לדוקטורט של בית הספר לחינוך בסטנפורד.