נשאר רק הטעם: למה השיפוט הוא המיומנות היחידה שנשארה בעידן ה-AI

במשך רוב ההיסטוריה של התוכנה, החלק הקשה היה פשוט לגרום לדבר להתקיים. בין הרעיון לתוכנית עובדת עמדו שעות או שבועות של הקלדה, קריאת מדריכים והיאבקות עם ממשקי API. הייצור היה הקיר, וכולם נתקלו בו. הקיר הזה נעלם — או ליתר דיוק, הושכר — כותב בעל הבלוג notashelf.dev במאמר בשם "נשאר רק הטעם", ואיתו נעלם גם המסנן שאזרח בשקט את כמות התפוקה.

"טוב מספיק" הוא ממס

המאמר טוען שהשאלה המוכרת — האם המכונות טובות מספיק? — מחמיצה את הנקודה. התפוקה טובה מספיק, ו"טוב מספיק" ממיס את הסיבה להשתפר. כל עוד היצירה הייתה יקרה, העלות שמרה על רצפה: איש לא הוציא אלף גרסאות בינוניות של אותה תכונה, כי אלף גרסאות עלו פי אלף מאחת. כשהרצפה נעלמה, מה שקובע אם משהו ראוי להישמר אינו עוד עלות הייצור, אלא שיפוטו של היוצר: פסק הדין שאתה מגיע אליו כשאתה מסתכל על שלוש גרסאות סבירות של אותה פונקציה ויודע ששתיים מהן שגויות. המחבר קורא לזה טעם — מילה שהנדסה מתביישת מעט להשתמש בה.

הטעם נבנה מחיכוך

הטעם, הוא מתעקש, אינו קישוט או העדפה. זהו פסק דין דחוס ונטול מילים, שמגיעים אליו מהר יותר משהיה אפשר להצדיק אותו: ההכרה באה ראשונה, הנימוקים אחר כך, אם בכלל. וגם לא רוכשים אותו מצריכת עבודות טובות, כשם שלא הופכים לשף באכילה במסעדות טובות. הוא נבנה בדרך האיטית והמשפילה: עושים משהו רע, חיים איתו, רואים אותו נכשל, ומאחסנים את הכישלון. החיכוך שהתעשייה מסירה כעת הוא היה תוכנית הלימודים. מתחילים יכולים לייצר בשטף מהיום הראשון, בלי להישאר עם גרסה רעה שהיו לומדים ממנה, והם ייראו פרודוקטיביים יותר בכל מדד שמישהו טורח למדוד — אבל לא יוכלו לומר אם מה שהוציאו ראוי להתקיים.

הכלכלה נגדך

המאמר גלוי לגבי חוסר ההגינות: מי שיש לו טעם מוציא קוד באותה מהירות כמו מי שאין לו, כי הטעם אומר "לא, שוב", והשוק מודד את שניהם באותו שעון עצר. הטעם לא מופיע ב-diff. אי אפשר למדוד אותו, אי אפשר לזקוף אותו לזכותו של איש, והוא בלתי נראה על לוח מחוונים; האסונות שהוא מונע לא מותירים עקבות. בהסתמך על ההבחנה של הארי פרנקפורט בין השקרן לבין זה שמדבר שטויות, המחבר מכנה את ה-slop שטויות ההנדסה: הוא לא שגוי בדיוק — הוא אדיש. חוק סטרג'ון — תשעים אחוז מכל דבר הוא זבל — מעולם לא היה הבעיה; היחס נבלם על ידי עלות. הסר את הבלימה, ותשעים אחוז מתפוקה אינסופית הם עדיין אינסוף, כך שהמעשה הנדיר אינו עוד היצירה אלא הבחירה.

פסק הדין הוא החלק האחרון ששייך לך

בהזכירו את מוריס ורסקין, ששאלו לא אם המפעלים יכולים לייצר הכול אלא אם ראוי לייצר אותו, טוען המחבר שהכלים לא הפחיתו את ערכה של המיומנות — הם הסירו את כל מה שאינו המיומנות. ההקלדה וחיבור הספריות היו המכס ששולם עבור הזכות להפעיל שיפוט. כשהמכס הזה כמעט אפס, המשמעת שנותרת נמצאת במחיקה, בסירוב לגרסה הסבירה שעובדת ומבקשת רק שיניחו לה לעבור. את פסק הדין אי אפשר למדוד, ולכן איש לא ייקח אותו ממך במדידה; אי אפשר להפוך אותו לאוטומטי, ולכן איש לא ימכור אותו בחזרה. כיום כולם יכולים ליצור הכול; כמעט אף אחד לא יכול לומר לך מה שווה ליצור.