למה כולם בהיי-טק כל כך עצובים?

סצנה מרכבת הבוקר

ב-6 באוגוסט פרסם המגזין Noema מסה מאת אהרון הורוואט, שמנהל את פעילות ה-AI בחברת טכנולוגיה קריאייטיבית. הוא מתאר סצנה מנסיעת הבוקר שלו: נוסע כבן שלושים דיבר חצי שעה בטון מונוטוני על EBITDA, הזדמנויות להרחבת שוליים ומבני עלויות. כשהרכבת הגיעה לתחנה הסופית הוא הוציא מהתיק שתי מסרגות וכדור צמר ורוד — הוא סרג כובע חורף לאחייניתו. זו הייתה הפעם הראשונה באותו בוקר, כותב הורוואט, שבה ראה גאווה והתרגשות בעיניו.

הורוואט מספר שהוא שומע סיפורים כאלה מעמיתיו יותר ויותר: אנשי מקצוע שרוצים לעסוק בקרמיקה, בציור או בסריגה, ומדברים על רצון „להיעלם“, „לחיות באיזו חווה“ או „לצאת מהרשת“. אלו אינן פנטזיות, הוא טוען, אלא חזיונות של בריחה שמאחוריהם עומד ספק קיומי: תחושה שעבודת ידע היא חסרת טעם — ואולי תמיד הייתה כזו.

Workism והסדקים בו

המסה נשענת על המושג workism שתיאר דרק תומפסון ב-The Atlantic ב-2019: עובדים משכילים ומרווחים שמחפשים בעבודה את המשמעות, הקהילה וההגשמה שדורות קודמים מצאו בדת. היא מזכירה גם את ספרו של דיוויד גרייבר „Bullshit Jobs“, שתיעד אנשים שהודו שעבודתם אינה ממלאת פונקציה ממשית — מצגות לפרויקטים שלעולם לא ייצאו לדרך.

מה שהציל את עבודת הידע היה שהיא עדיין בוצעה בידי בני אדם. כעת סוכני AI מנסחים אסטרטגיות עסקיות שלמות, מייצרים קמפיינים ובונים אתרים. הורוואט שואל אם שכבת ההפשטה הנוספת הזו מרחיקה אנשים מעבודתם עד כדי כך שהאשליה נעשית גלויה.

מה עומד על הכף

בהסתמך על „חברת המופע“ של גי דבור (1967) טוען הורוואט שה„אמצע המבולגן“ — שיתוף פעולה, ויכוח ומאמץ משותף — הוא תנאי ליצירת עבודה בעלת ערך אמיתי, ולא תקלה. הוא מפנה למחקר של תרזה אמאבילה מבית הספר לעסקים של הרווארד על מוטיבציה פנימית.

הוא מחלק עובדי ידע לשתי קבוצות: כאלה שהתוצאה בראש מעייניהם וכאלה שהחוויה היא העיקר מבחינתם. עבור הראשונים השינוי שמוביל ה-AI הוא ניצחון; עבור השניים הוא מערער את יסודות העבודה. הוא מציין שחברות מפטרות המונים ולעיתים תולות זאת ב-AI, אף שהאוטומציה טרם מספקת את שיפור היעילות שיצדיק אובדן של מאות אלפי משרות.

להימלט מן ה„מופע“ קשה, הוא מסכם, אך הוא מציע צעדים קטנים: להתקשר לעמית במקום לשאול סוכן, לבצע חלק מהעבודה בדרך האיטית והמתגלה, ולזכור שאיש עוד לא מת בגלל גיליון אקסל.