ביקורת קנטיאנית על ״Sorry״ של ג׳סטין ביבר

מאמר שפורסם ב-decodingvibes.com מנתח את השיר ״Sorry״ של ג׳סטין ביבר מ-2015 דרך הפריזמה של האתיקה הקנטיאנית ואת שאלתו המרכזית: האם מאוחר מדי לומר סליחה?

התזה של המחבר, סוראנג׳ן דאס, פשוטה באופן פרדוקסלי: בעיני קאנט זו אינה שאלה מוסרית כלל. התשובה טמונה בשאלה עצמה — כן, מאוחר מדי, אך לא משום דבר שקשור לטבעו של הזמן, אלא מפני שצורת השאלה מלמדת שהשיר אינו מבין מהי בקשת סליחה.

שאלה שמכילה את תשובתה

ביבר אינו שואל ״מה אני חייב למי שפגעתי בו?״ הוא שואל אם עדיין יש ערך בלהגיד סליחה. השפה האסטרטגית — ״מישהו יכול לקרוא לשופט?״ או ״עוד הזדמנות אחת לסליחה״ — מרמזת שהשאלה אינה נשאלת בתום לב.

הציווי ההיפותטי: סליחה כאמצעי

כשבקשת סליחה הופכת לאמצעי להשגת מטרה, היא ציווי היפותטי: אתה מצפה לזכות בסליחה באמצעותה. חובה מוסרית, לעומת זאת, אינה תלויה בשאלה אם התוצאה הרצויה עוד זמינה — ולכן דווקא שאלת האיחור חושפת שערכה של הסליחה נמדד לפי מה שהיא מצליחה להשיג.

ההודאה במעשה אינה משנה זאת: הוא טוען ש״עשיתי את הטעויות האלה אולי פעם או פעמיים״ ואז מודה — ״אולי כמה מאות פעמים״. לכן אינו יכול לטעון לבורות. אבל השיר אינו מתעכב שם: ״אז תני לי לגאול את עצמי הלילה״, ״אני רק צריך הזדמנות אחת נוספת להזדמנויות שניות״. תשומת הלב עוברת מיד מהפגיעה שנעשתה לסבל של הפוגע — וגאולה מוסרית אינה שיקום העדפותיו של האדם.

אילו פעל מתוך חובה, המקסימה הייתה פשוטה יותר: עשיתי עוול, ולכן עליי להכיר בו. אם הסליחה אפשרית — אין לכך נפקא מינה, וכך גם אם תבוא עוד הזדמנות.

בחינת המקסימה

בהמשך מבהיר ביבר שהוא ״מתגעגע ליותר מאשר לגוף שלך״, וזו הסיבה האמיתית לבקשת הסליחה. הוא אינו מתמודד עם העוול שעשה אלא עם אובדן של משהו שרצה. הציווי הקטגורי דורש להתייחס לזולת כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי לסיפוק רצונותיו. מכאן שאלת ביקורת פשוטה: האם היה מבקש סליחה אילו ידע בוודאות שאין הזדמנות שנייה ואין גאולה?

הבתים הבאים מחזקים את החשד. השורה ״אקח על עצמי כל פיסת אשמה אם תרצי בכך״ חושפת אחריות שאינה יכולה להיות תלויה בבקשתו של הנפגע. והשורה ״אין חף מפשע במשחק הזה לשניים״ מראה שהשיר תופס את העוול כתחרות שבה אשמתו של האחר מפחיתה מאשמתו שלו — אבל התנהגותו של אדם אחר אינה יכולה לשנות את המקסימה שלפיה פעל.

לבסוף, ״אפשר ששנינו נאמר את המילים ונשכח מזה?״ מגלה שהמטרה היא סגירת הפרק ולא הכרה מוסרית. ערכו המוסרי של אדם אינו נקבע בהצהרה על טוהר כוונותיו; יש לבחון את המקסימה. אם המקסימה היא ״כשפגעתי במישהו ואני חושש לאבד אותו, אבקש סליחה בתקווה להחזירו״, הבקשה נשארת היפותטית, ובעיקר — אנוכית מיסודה.

המסקנה: שאלתו המרכזית של השיר חושפת באופן אירוני בדיוק את הכישלון המוסרי שהיא מבקשת לתקן. ״האם מאוחר מדי?״ פירושו ״האם הסליחה עוד מסוגלת להשיג את מה שאני רוצה?״ ומרגע שהסליחה נמדדת ביכולתה להשיג מחילה ופיוס, היא חדלה להיות מעשה מתוך חובה. המחבר מוסיף הסתייגות: אין כאן שיפוט מוסרי על ביבר כאדם, אלא רק על השאלה כפי שהיא נשאלת בשיר. נותרת גם קריאה חלופית: ייתכן שהשאלה היא אמצעי רטורי — אמן שיודע שהסליחה אינה כנה ומראה כמה קל לנו לומר סליחה משום שאנחנו מתגעגעים ליותר מאשר לגוף. זה גם מסביר את החיבור בין מנגינת דאנס עליזה למילים שנשמעות במבט ראשון הרבה יותר רציניות.