סכרים מלאכותיים של בונים בקליפורניה העלו את הישרדות דגי הקוהו הצעירים מ-8% ל-60%

העמק שאיבד את הבונים שלו

בעמק נהר סקוט שבצפון קליפורניה חיו פעם כל כך הרבה בונים עד שכינו אותו "עמק הבונים". הסכרים שלהם יצרו אזור ביצות נהרי עצום ששימש בית גידול לקוהו צעיר ולמינים רבים אחרים. ואז, בשנות ה-30 של המאה ה-19, הגיעו ציידי הפרוות האירופים. אלפי בונים נלכדו ונהרגו, ועם היעלמות הסכרים נעלם גם רוב בית הגידול — ואיתו המים הקרים והאיטיים שהקוהו הצעיר זקוק להם.

כלונסאות עץ, ענפי ערבה ובוץ

ב-2015 בנתה העמותה Scott River Watershed Council שני סכרים מלאכותיים ביובל בשם שוגר קריק. כלונסאות עץ ננעצו בקרקעית הנחל, נשזרו בענפי ערבה ומחטניים, והרווחים נסתמו בחצץ, קש ובוץ. שלוש שנים אחר כך נבנו עוד כמה סכרים ביובל אחר, פרנץ' קריק. מדי פעם אפילו הבונים שנותרו תרמו את חלקם — תיקנו, שינו ולפעמים הרחיבו את הסכרים. "כשהבונים מאמצים מבנה, העבודה שלהם טובה בהרבה ממה שאנחנו מסוגלים להשיג," אומרת צ'ארנה גילמור ממועצת ניקוז הנהר.

תוצאה שאיכטיולוג מכנה מדהימה

הסכרים המלאכותיים החזיקו מעמד. יחד הם יצרו כ-9,000 מטרים רבועים של בית גידול חדש, עם יכולת לתמוך ביותר מ-8,500 דגי סלמון צעירים. לעומת אזורים שבהם לא נבנו סכרים חדשים, המים בבתי הגידול המשוקמים נשארו קרים יותר, וכך נמנעו טמפרטורות שמלחיצות את הדגים ומאטות את גדילתם. בפרנץ' קריק עלה שיעור ההישרדות של הקוהו הצעיר מ-8% לפני בניית הסכרים ל-60% אחריה — הנתון שגרם לאיכטיולוג מייקל פולוק מהמרכז למדעי הדיג של NOAA בצפון-מערב לכנות את הממצאים "מדהימים".

שנתיים אחרי בניית הסכרים הראשונים חזרו יותר סלמונים לנהר סקוט מאשר לכל נהר אחר שנבדק במחקר, והחזרות לשם נותרו בריאות גם בבצורת קשה, בעוד שבמקומות אחרים המספרים נשארו נמוכים. המחקר מתפרסם בכתב העת Frontiers in Ecology and Evolution. פולוק עצמו קורא את העבודה כך: הסכרים המלאכותיים עזרו לאנשים להיזכר מה הבונה מסוגל לעשות וכמה הוא חיוני לבריאותן של מערכות הנחל. "אבל בונים יכולים לשגשג רק אם בעלי הקרקע ירשו להם," הוא מוסיף.