נשימה איטית משנה את עיבוד התגמול במוח ומגבירה נטילת סיכונים

מחקר שפורסם בכתב העת Neuron מראה שהאטה מכוונת של הנשימה — ובמיוחד הארכה של הנשיפה כך שתהיה ארוכה בהרבה מהשאיפה — משנה בו-זמנית את הפיזיולוגיה האוטונומית ואת האופן שבו המוח מעריך תגמולים, ודוחפת אנשים לבחירות מסוכנות יותר. המאמר פורסם לראשונה באופן מקוון ב-28 במאי 2026.

איך נערך הניסוי

צוות בראשות סו-יונג קיו פארק, הכולל חוקרים מהמכון הגרמני לתזונה אנושית (DIfE) בנוטטל, מבית החולים האוניברסיטאי שאריטה בברלין ומהמרכז למדעי החברה WZB בברלין, גייס 49 מבוגרים בריאים בני 18 עד 40. 41 מהם (24 נשים, גיל ממוצע 24.8 שנים) השלימו את המחקר.

בתוך סורק fMRI ביצעו המשתתפים משימת בחירה מסוכנת תוך שמירה על אחד משני דפוסי נשימה: נשיפה מוארכת, בקצב קבוע של 2 שניות שאיפה ו-8 שניות נשיפה, או נשימה רגילה וטבעית. בכל ניסיון הוצע רווח אפשרי של 10 עד 30 אירו והפסד אפשרי של 5 עד 15 אירו, כל אחד בהסתברות של 50%, ולמשתתפים היו שלוש שניות להחליט אם לקבל או לדחות את ההימור. במקביל נרשמו נשימה, פעילות לב, מוליכות עור ותגובות אישון. המחקר נרשם מראש ב-Open Science Framework.

מה השתנה בגוף

המניפולציה עבדה כמתוכנן: הנשיפה התארכה בכחמש שניות וקצב הנשימה ירד בכ-שישה מחזורים בדקה. מדדי הפעילות הפאראסימפתטית של הלב עלו במידה ניכרת — שונות קצב הלב הקשורה לנשימה גדלה בגודל אפקט גדול (Cohen's d = 1.38), ומדד RMSSD עלה באופן מתון (d = 0.44). לעומת זאת, מדדי הפעילות הסימפתטית לא השתנו: לא מוליכות העור ולא גודל האישון נבדלו באופן מובהק בין התנאים. מכאן שהטכניקה מפעילה באופן סלקטיבי את הענף הפאראסימפתטי — זה של מנוחה ועיכול.

סיכון גדול יותר — בזכות התגמול

בתנאי הנשיפה המוארכת המשתתפים קיבלו בסך הכול יותר הימורים, והאפקט נבע מהתגמול ולא מההפסד: השפעת הרווח האפשרי על ההחלטה התחזקה באופן מובהק, ואילו הרגישות להפסד אפשרי לא השתנתה. השוואה סטטיסטית נפרדת אישרה את האסימטריה הזו. זמני התגובה ומדדי העקביות בבחירה היו דומים בשני התנאים, כך שהשינוי אינו מוסבר בחוסר קשב או באקראיות.

המוח והמשמעויות

מבין 35 המשתתפים שנתוני המוח והלב שלהם היו שמישים לניתוח, אלה שפעילותם הפאראסימפתטית עלתה ביותר הראו פעילות חזקה יותר הקשורה לתגמול בקליפת המוח הקדם-מצחית הוונטרומדיאלית (vmPFC) ובפרקונאוס — אזורים הקשורים לערך סובייקטיבי ולעיבוד המתמקד בעצמי. המחברים מדגישים שהמשימה כוילה כהוכחת היתכנות, וכי ייתכן שהעלייה ברגישות לתגמול אינה מכלילה לתכנונים אחרים. הם מציגים את הנשיפה המוארכת כמועמדת זולה וקלה ללימוד להקשר קליני ולמצבי סיכון גבוה — מטיפול בחרדה ובדיכאון ועד אימון צבאי ותעופתי — תוך ציון שנדרשים עדיין מבחנים בעולם האמיתי.