קלווין והובס ומחיר היושר האמנותי

ביל ווטרסון הפסיק לצייר את קלווין והובס בסוף 1995, בגיל 37, כשהרצועה הופיעה ביותר מ-2,400 עיתונים בעולם. מאמר חדש מאת מתיו מורגן ב-The Republic of Letters שב אל ההחלטות שהובילו לשם — ואל המחיר שגבה שמירה על הבעלות האמנותית.

שש שנים של סירוב

החוזה של ווטרסון איפשר ל-Universal Press Syndicate להפוך את קלווין והובס לצעצועים, לחולצות ולמוצרים נלווים. בשנות השמונים הרישוי הניב הון: ג'ים דייוויס, יוצר Garfield, הרוויח לפי ספרו של נווין מרטל בין 750 מיליון למיליארד דולר בשנה. ווטרסון לא רצה בכך. „נכנסתי לקריקטורה כדי לצייר קריקטורות, לא כדי לנהל אימפריה תאגידית“, אמר.

יותר מכול התנגד לבובת הובס, שהייתה מכריעה בבד רך את השאלה אם הנמר אמיתי או צעצוע — שאלה שהוא השאיר במכוון פתוחה: „קלווין רואה את הובס בדרך אחת, וכל האחרים רואים אותו בדרך אחרת“. המאבק נמשך שש שנים, עד 1991, כשהסינדיקט נסוג, הסכים שלא לרשות מוצרים ושכתב את החוזה לטובתו. לי סאלם, נשיא הסינדיקט, אף הביא לביתו של ווטרסון קופסת חולצות פיראטיות בטענה שרישוי יסייע לחסום את הפיראטים ושהרווחים יוכלו לממן שימור נמרים. ווטרסון סירב.

שבתונים ועמוד יום ראשון

במאי 1991 עברה הרצועה לתשעה חודשים של שידורים חוזרים — שבתון כמעט חסר תקדים לקריקטוריסט מסונדק — ושוב מאפריל 1994 עד ינואר 1995. בין לבין השיג ווטרסון ויתור נוסף: רצועות יום ראשון בחצי עמוד וללא הגבלות על מסגור, כך שהסיפור, ולא מערך העיתון, עיצב אותן. הסינדיקט הזהיר שהוא עלול לאבד מחצית מהעיתונים; העורכים זעמו, אך בסוף רק חמישה-עשר מתוך 1,800 עיתונים איימו להסיר את הרצועה, ושבעה עשו זאת.

החופש עלה בזמן: רצועת יום ראשון שנהגה לקחת יום דרשה כעת יום וחצי ויותר. הוא שמר על פער של שבועות ואף חודשים לפני הדדליין — „להישאר מספיק לפני המועד כדי לזרוק חומר בינוני ולכתוב משהו טוב יותר“ — ועבד, לדבריו, בטכנולוגיה הנמוכה ביותר: מברשת סמורה, עט Rapidograph ועט נוצה.

עמוד שנשאר כמעט לבן

הרצועה האחרונה שלו מורכבת מחמישה מסגרות, האחרונה שבהן הגדולה מכולן, ורוב העמוד ריק: קלווין והובס בשלג, כמה עצים והמילים „וואו, ירד שלג הלילה! נכון שזה נפלא?“ בסוף דרכו עמדו לרשותו 125 צבעים לעומת 64 בתחילה, אבל הוא השאיר את מסגרות הפאנלים ואת בועות הדיבור לבנות למען מה שכינה „מראה חסכני ופתוח מאוד“.

מאז נעלם מהעין הציבורית: שלושה-ארבעה ראיונות בשלושה עשורים, ספר אחד שאינו קשור לרצועה, ובסופו של דבר הודעה באתר שלו שלא יקרא מכתבים שמזכירים את קלווין והובס. „הרצועה שלי עוסקת במציאויות פרטיות, בקסם הדמיון ובמיוחדותם של חברויות מסוימות“, אמר. טענת המאמר היא שהיושר הזה לא היה תנוחה אלא שיטת עבודה — ושהוא עלה לו בקהל שאלמלא כן היה נשאר.