איך להתקיים: Raptitude על הקושי פשוט להיות

מאמר שפורסם ביולי בבלוג Raptitude מציע ניסוי קטן: לשבת שלוש דקות בשתי כללים — "לא לעשות כלום" ו"להיות מסופק" — ולראות כמה זמן יעבור עד שתרצו שזה ייגמר. לדעת המחבר, הקושי שרוב האנשים חווים בתרגיל הזה אומר משהו חשוב על היחס של האדם לרגע ההווה.

הניסוי ומה שהוא חושף

"לא לעשות כלום" פירושו לא לזוז, לא להתנועע ולא לשקוע במחשבות או בחלומות בהקיץ; מותר לנשום ולמצמץ. "להיות מסופק" פירושו לקבל לגמרי את החוויה של אי-עשייה, בלי לנסות לשנות אותה ובלי לאבד סבלנות. המאמר מציין שהדחף לעשות משהו — להסתכל סביב, לשחזר שיחה, להזיז את בהונות — חזק, ושכשמפסיקים הכול, עצם הקיום נעשה כמעט בלתי נסבל. "זה כאילו אפשר לשאת את הרגע הזה רק כשמנסים להפוך אותו למשהו אחר", כותב המחבר, ומתאר את האדם כ"אלרגי לבית הגידול הטבעי שלו". גם חוויות נעימות אינן פטורות: גם כשאוכלים גלידה שחיכו לה כל היום, הקשב רוצה לעבור לכפית הבאה.

המדע ואסטרטגיות ההתחמקות

המאמר מזכיר מחקר מ-2014 בכתב העת Science: באחד עשר מחקרים משתתפים בדרך כלל לא נהנו מלבלות 6 עד 15 דקות לבדם בחדר עם מחשבותיהם בלבד; פעילויות חיצוניות שגרתיות מצאו חן בעיניהם הרבה יותר, ורבים העדיפו להעניק לעצמם שוקי חשמל מאשר להישאר לבד עם מחשבותיהם. עוד מובא בו שבצפון אמריקה כמאה כבאים מורשעים מדי שנה בהצתות — לעיתים קרובות כבאים צעירים ומתוסכלים מחוסר פעולה. הגרסאות היומיומיות של אותה התחמקות כוללות גלילה ברשתות, נשנושים ושקיעה במחשבות.

תרגול: חצי נשימה בכל פעם

המאמר מציע לתרגל קיום במנות קצרות מאוד. שבו עם עיניים עצומות או פקוחות, הרפו את הגוף כמה שאפשר ונשמו נשימות ארוכות וקלות; אחר כך נסו להישאר פתוחים לכל התחושה של שאיפה אחת — עקצוץ, מוזרות, ספק, מה שיבוא — בלי לדחוף דבר. לאחר הפסקה עשו זאת עם נשיפה אחת, ובהמשך חברו את השתיים. חמש דקות בהתחלה מספיקות, עם הפסקות. המחבר מכנה זאת "קיום בלי פחד, כמה שניות בכל פעם", עם מינון אפקטיבי מזערי של חצי נשימה, ומוסיף שהרגעת האלרגיה לקיום הופכת אי-נוחות שגרתית — המתנה בתור, אי-ודאות, חמימות יתר — לנסבלת בהרבה, והרגלי בריחה לפחות מושכים. קוראים עם PTSD או הפרעה פסיכיאטרית אחרת נדרשים להתייעץ עם איש מקצוע לפני התרגול.